חק לישראל - פרשת קורח יום חמישי

עיקר תוספות יום טוב(א) שֶׁכֵּן רַבִּי אִלָּעִאי פּוֹטֵר נַמִּי בְּהוּ מֵהַאי טַעֲמָא דְּיָלֵיף לֵיהּ נְתִינָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
(ב) מִשּׁוּם דְּאַשְׁכְּחָן אֲמוֹרָאֵי טוּבָא דְּנָהֲגוּ:
(ג) בַּגְּמָרָא פָּרְכִינַן עֲלָהּ מֵהָא דְאָמְרִינַן דְּקָדָשִׁים אֲפִלּוּ שֶׁל בֶּדֶק הַבַּיִת אֲסוּרִים בְּגִיזָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב פֶּרֶק י'‏ מִשְׁנָה ב'. וּמַסִּיק, בַּמַּקְדִּישׁ חוּץ מִגִּיזָה, וּכְחָשָׁה דְגִיזָה. וּפֵרוּשׁ כְּחָשָׁה דְגִיזָה, שֶׁהַגִּיזָה הַנִּטֶּלֶת מַכְחֶשֶׁת הַבָּשָׂר, וְאִי לָאו דְּאָמַר חוּץ הָיָה אָסוּר לְגָזְזָהּ [שֶׁלֹּא לְהַכְחִישָׁהּ]. וְהָנֵי חוּץ מִשּׁוּם קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת נָקְטֵיהּ, דְּאִי קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ אֲפִלּוּ כִּי אָמַר חוּץ לֹא מַהֲנֵי, דַּאֲפִלּוּ לֹא קַדִּישׁ אֶלָּא אֵבָר מִמֶּנָּה פָּשְׁטָה בְּכֻלָּהּ:
(ד) בִּרְחֵלוֹת. וְלֹא בָעִזִּים. אַף עַל גַּב דְּעִזִּים אִקְּרֵי נַמִּי צֹאן דִּכְתִיב [בְּרֵאשִׁית כז] לֶךְ נָּא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְדָיֵי עִזִּים. תּוֹסָפוֹת:
(ה) בַּגְּמָרָא, וְנֵילַף גִּיזָה גִּיזָה מִבְּכוֹר כוּ'. וּמַסְקִינַן, אֶלָּא כִּדְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לַעֲמֹד לְשָׁרֵת [דְּסָמוּךְ לְגֵז כְּתִיב], דָּבָר הָרָאוּי לְשָׁרֵת, הָכִי נַמִּי דָּבָר הָרָאוּי לְשָׁרֵת. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י לִתְכֵלֶת דְּבִגְדֵי שְׂרָד, וְהָתָם צֶמֶר בָּעִינַן, וְאֵין צֶמֶר אֶלָּא שֶׁל רְחֵלִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

ב. וְכַמָּה הוּא מְרֻבֶּה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי רְחֵלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ז), יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, חָמֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה), חָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת. רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת מָנֶה מָנֶה וּפְרָס, חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת כָּל שֶׁהֵן. וְכַמָּה נוֹתְנִין לוֹ. מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל, מְלֻבָּן וְלֹא צוֹאִי, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ בֶגֶד קָטָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח), תִּתֶּן לוֹ, שֶׁיְּהֵא בוֹ כְדֵי מַתָּנָה. לֹא הִסְפִּיק לִתְּנוֹ לוֹ עַד שֶׁצְּבָעוֹ, פָּטוּר. לִבְּנוֹ וְלֹא צְבָעוֹ, חַיָּב. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל נָכְרִי, פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אִם שִׁיֵּר הַמּוֹכֵר, הַמּוֹכֵר חַיָּב. לֹא שִׁיֵּר, הַלּוֹקֵחַ חַיָּב. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִינִים, שְׁחוּפוֹת וּלְבָנוֹת, מָכַר לוֹ שְׁחוּפוֹת אֲבָל לֹא לְבָנוֹת, זְכָרִים אֲבָל לֹא נְקֵבוֹת, זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ:

ברטנורהוּשְׁתֵּי צֹאן. אַלְמָא תַּרְתֵּי מִקְרֵי צֹאן:
שֶׁנֶּאֱמַר חָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת. שֶׁמְּעַשּׂוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן וְאוֹמְרוֹת לוֹ קוּם עֲשֵׂה מִצְוָה חֲדָשָׁה, שֶׁלֹּא הָיְתָה מִצְוָה עָלָיו בְּפָחוֹת מִכֵּן. וְהַיְנוּ עַל כָּרְחֲךָ רֵאשִׁית הַגֵּז, דִּכְתִיב בֵּיהּ צֹאן דְּמַשְׁמַע מְרֻבֶּה. דְּאִלּוּ בְּכוֹר כְּתִיב בְּכוֹר שׁוֹר, דְּמַשְׁמַע אֲפִלּוּ חַד. וְכֵן מַתָּנוֹת אִם שׁוֹר אִם שֶׂה:
מָנֶה מָנֶה וּפְרָס. כָּל אַחַת מָנֶה וָחֵצִי. וּבְצִיר מֵהָכִי לָא חֲשִׁיב גֵּז, שֶׁזּוֹ פָּחוּת שֶׁבַּגִּיזוֹת:
בְּכָל שֶׁהֵן. לָאו דַּוְקָא, דִּבְפָחוֹת מִשִּׁשִּׁים סְלָעִים לֹא מִחַיַּב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. אֶלָּא מִשּׁוּם דְּרַבִּי דּוֹסָא יְהִיב שִׁעוּרָא רַבָּה, קָרֵי תַּנָּא לְשִׁעוּרָא זוּטָא דְרַבָּנָן כָּל שֶׁהֵן. וְהַסֶּלַע מִשְׁקָלוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מָעִים, וּמִשְׁקַל כָּל מָעָה שִׁשָּׁה עָשָׂר גַּרְעִינֵי שְׂעוֹרָה:
כַּמָּה הוּא נוֹתֵן לוֹ. הַבָּא לְחַלֵּק רֵאשִׁית הַגֵּז שֶׁבְּיָדוֹ, לֹא יִפְחוֹת לְכָל כֹּהֵן מִמִּשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים צֶמֶר:
מְלֻבָּן. וְלֹא שֶׁיִּהְיֶה חַיָּב הַיִּשְׂרָאֵל לְלַבְּנוֹ, אֶלָּא שֶׁיִּתֵּן לוֹ שִׁעוּר מִן הַצֶּמֶר הַצּוֹאִי, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ מְלֻבָּן, עַד שֶׁכְּשֶׁיְּלַבְּנֶנּוּ הַכֹּהֵן יַעֲמֹד עַל מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים צֶמֶר מְלֻבָּן:
כְּדֵי. שֶׁיּוּכַל: לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ בֶגֶד קָטָן. הָרָאוּי לְשֵׁרוּת. וּמַאי נִיהוּ, אַבְנֵט. מִדְּסָמַךְ קְרָא אַחַר רֵאשִׁית הַגֵּז מִיָּד, כִּי בוֹ בָּחַר ה'‏ אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת, שָׁמְעִינַן מִנַּהּ דְּהָכִי קָאָמַר, תֵּן לוֹ מֵרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת בֶּגֶד לַעֲמֹד לְשָׁרֵת. וְהַקָּטָן שֶׁבַּבְּגָדִים הָרָאוּי לְשֵׁרוּת הוּא אַבְנֵט, וְהוּא נַעֲשֶׂה מֵחָמֵשׁ סְלָעִים צֶמֶר מְלֻבָּן. וְרֵאשִׁית הַגֵּז אֵין לוֹ שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה, וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יִפְחוֹת מֵאֶחָד מִשִּׁשִּׁים. וְאֵין חַיָּב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז עַד שֶׁיִּגְזֹז חָמֵשׁ צֹאן, וְתִהְיֶה גִזַּת כָּל אַחַת מֵחֲמִשְׁתָּן אֵין פָּחוֹת מִי"ב סֶלַע, שֶׁאִם הָיְתָה גִיזַת אַחַת מֵהֶן פָּחוֹת מִי"ב סֶלַע אַף עַל פִּי שֶׁחֲמִשְׁתָּן גּוֹזְזוֹת יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים סְלָעִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר:
עַד שֶׁצְּבָעוֹ. בְּעָלָיו קֹדֶם שֶׁנְּתָנוֹ:
פָּטוּר. מִלִּתְּנוֹ עוֹד. דְּקַנְיֵהּ בְּשִׁנּוּי, וַהֲוָה לֵיהּ כְּמַזִּיק מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן, דְּפָטוּר:
וְלֹא צְבָעוֹ. אֵין זֶה שִׁנּוּי וְאַכַּתִּי בְּעֵינֵיהּ הוּא:
הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל נָכְרִי. כְּשֶׁהוּא מְחֻבָּר לַצֹּאן, פָּטוּר. דְּגֵז צֹאנְךָ כְּתִיב, וְהַאי צֹאן לָאו דִּידֵיהּ הוּא, וְאַצֹּאן קָפֵיד רַחֲמָנָא וְלָאו אַגִּיזִין דִּידֵיהּ:
וְאִם לָאו הַלּוֹקֵחַ חַיָּב. דְּאָמַר לֵיהּ מוֹכֵר מַתָּנָה דְכֹהֵן לֹא זַבַּנִי לָךְ:
שְׁחוּפוֹת. לֹא שְׁחוֹרוֹת וְלֹא לְבָנוֹת:
זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ. הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן לְעַצְמוֹ עַל מַה שֶּׁלָּקַח, וְהַמּוֹכֵר נוֹתֵן לְעַצְמוֹ עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר אֶצְלוֹ. דְּגִיזַת הַלְּבָנוֹת טוֹבָה מִשֶּׁל שְׁחוּפוֹת. וְכֵן זְכָרִים וּנְקֵבוֹת גִּיזַת הַזְּכָרִים קָשָׁה וְהַאי דִנְקֵבוֹת רַכִּיךְ:

עיקר תוספות יום טוב(ו) דְּצֹאן שֵׁם הַמִּין הוּא:
(ז) שֶׁהַמָּנֶה מֵאָה זוּז, עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה סְלָעִים. הֲרֵי מָנֶה וּפְרָס, שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה וָחֵצִי. וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה וָחֵצִי מֵאָה שְׁמוֹנִים וְשֶׁבַע וָחֵצִי:
(ח) וְכַמָּה. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא, דְּלָאו אַרֵישָׁא קָאֵי אַדְּקָתָנֵי בְּכָל שֶׁהֵן, אֶלָּא מִלְּתָא בְּאַנְפֵּי נַפְשָׁהּ הִיא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ גִּיזִין הַרְבֵּה, דְּחֵלֶק שִׁשִּׁים שֶׁבָּהֶן יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַלֵּק לְכֹהֲנִים הַרְבֵּה:
(ט) וְאַף עַל גַּב דְּהַקּוֹנֶה בְּשִׁנּוּי לֹא קָנָה אֶלָּא לְעִנְיַן שֶׁאֵין מַחֲזִיר גּוּף הַגְּזֵלָה, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ דָּמִים, הָכָא פָּטוּר. מַאי טַעֲמָא, אִי בָּעֵית אֵימָא דִּכְתִיב זֶה (דְּמַשְׁמַע בְּעוֹדָן קַיָּמוֹת חַיָּב לִתְּנָן אֲבָל אֵינָן קַיָּמוֹת לֹא חִיֵּב הַכָּתוּב בָּהֶן תַּשְׁלוּמִין). וְאִי בָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִין. גְּמָרָא:
(י) דְּמִסְּתָמָא לֹא זַבֵּין הַמַּתָּנוֹת, כְּדִתְנַן מִשְׁנָה ג'‏ פֶּרֶק דִּלְעֵיל, לָקַח מִמֶּנּוּ בַּמִּשְׁקָל נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. גְּמָרָא:
(יא) וְעֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לָן, דְּיִקְנֶה מִן הַלּוֹקֵחַ כְּשִׁעוּר הַשְּׁחוּפִין אוֹ הַזְּכָרִים וְיִתֵּן לַכֹּהֵן. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

גמרא חולין קל״ח א: ג׳-י״ג

וְכַמָּה נוֹתֵן לוֹ וְכוּ' תָּנָא לֹא שֶׁיְּלַבְּנֶנּוּ וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ אֶלָּא שֶׁיְּלַבְּנֶנּוּ כֹּהֵן וְיַעֲמוֹד עַל חָמֵשׁ סְלָעִים כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בֶּגֶד קָטָן. מְנָהָנֵי מִילֵי אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר קְרָא (דברים י''ח) לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְשִׁירוּת מָאי נִיהוּ אַבְנֵט אֵימָא מְעִיל תָּפַשְׂתָּ מְרוּבֶה לֹא תָּפַשְׂתָּ תָּפַשְׂתָּ מוּעָט תָּפַשְׂתָּ. וְאֵימָא כִּיפָה שֶׁל צֶמֶר דְתַנְיָא כִּיפָה שֶׁל צֶמֶר הָיְתָה מוּנַחַת בְּרֹאשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל וְעָלֶיהָ צִיץ נָתוּן לְקַיֵּים מַה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ''ח) וְשַׂמְתָּ אוֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת אָמַר קְרָא הוּא וּבָנָיו דָּבָר הַשָּׁוֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו אַבְנֵט נָמֵי לֹא שָׁוֶה הָנִיחָא לְמָאן דְּאָמַר אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא זֶהוּ אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט שַׁפִּיר אֶלָּא לְמָאן דְּאָמַר זֶהוּ אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט מָאי אִיכָא לְמֵימָר שֵׁם אַבְנֵט בָּעוֹלָם. לֹא הִסְפִּיק לִיתְּנוֹ וְכוּ' אִיתְמָר גָּזַז וּמָכַר רִאשׁוֹנָה רַב חַסְדָּא אָמַר חַיָּיב. רִבִּי נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא אָמַר פָּטוּר. רַב חַסְדָּא אָמַר חַיָּיב דְּהָא גָּזַז. רִבִּי נָתַן בַּר הוֹשַׁעְיָא אָמַר פָּטוּר בְּעִידָנָא דְקָא מָלֵא שִׁיעוּרָא בְּעֵינָן צֹאנְךָ וְלִיכָּא. תְּנַן הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל נָכְרִי פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵז הָא צֹאנוֹ לִגְזוֹז חַיָּיב אֲמָאי כָּל חַד וְחַד בָּתַר גִּיזָה נַפְקָא לָהּ מֵרְשׁוּתֵיהּ. תִּרְגְּמָא רַב חַסְדָּא אֲלִיבָּא דְרַב נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא כְּגוֹן שֶׁהִקְנָן לוֹ כָּל שְׁלשִים יוֹם:

רש״יתנא - הא דקתני מתניתין חמש סלעים מלובן לא שיהא על ישראל מוטל ללבנו אלא אשיעורא קפיד דליתיב ליה בהכרע שכשיתלבן שיהא בו חמש סלעים ונפטרות כל גיזים:
אמר קרא לעמוד לשרת - בתר ראשית הגז כתיב כי בו בחר ה' מכל שבטיך לעמוד לשרת:
מאי ניהו אבנט - שהוא קטן שבבגדי כהונה וקים להו לרבנן שיכול לעשות מחמש סלעים צמר שהרי אין כולו צמר אלא כלאים הוא:
תפשת מרובה לא תפשת - ברייתא בתורת כהנים גבי זבה (ויקרא טו) ימים רבים ימים שנים רבים שלשה או אינו אלא רבים עשרה אמרת כל ששמעו מרובה ושמעו מועט תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת הואיל ולא פירש לך איזה מהן יש לך לתפוס הראשון שבמשמע שאם לא נתפוס אלא המרובה אני משיבך מהיכן אתה ממעטו לזה המועט והלא אף הוא במשמע כשתאמר אינה זבה בפחות מעשרה אני אומר לך והלא אף שלשה במשמע וכשתאמר בשלשה ואני משיבך אינו אלא עשרה אתה אומר לי אף השלשה במשמע. וגבי שירות נמי תאמר אבנט ואני משיבך ואימא מעיל אתה אומר לי והלא אף האבנט בכלל שירות ומהיכן אתה ממעטו אבל כשתאמר אין פטור אלא בכדי מעיל אני משיבך והלא אבנט ראוי לשירות וקרא שירות הוא דכתיב:
ואימא כיפה של צמר - שהיא מועטת מאבנט ואף היא בכלל שירות כדכתיב (שמות כח) על פתיל תכלת ותכלת עמרא הוא:
כיפה - כובע קטן פלטרי"י:
ושמת אותו - בציץ:
אמר קרא - גבי שירות דראשית הגז:
הוא ובניו - וציץ אינו בכהן הדיוט:
הניחא למ"ד אבנטו של כהן גדול - ביום הכפורים שהוא בוץ כדכתיב (ויקרא טז) ובאבנט בד יחגור:
לא זהו אבנטו של כהן הדיוט - של כל השנה דהא הוא הואי של כלאים כדכתיב (שמות לט) ואת האבנט שש משזר תכלת וגו' וכי כתיב אבנט דכלאים בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט דכל השנה כתיב:
שפיר - משכחת שוין אהרן ובניו באבנט של צמר כגון של שאר ימות השנה:
אלא למ"ד - אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים כשר הוא בהדיוט כל השנה דכי כתיב אבנט בכלאים גבי פרשת בגדי כהונה בכהן גדול הוא דכתיב אבל בכהן הדיוט כולו של בוץ א"כ לא משכחת צמר באבנט של הדיוט ואמאי משערת ראשית הגז באבנט הא לא שוין בה אהרן ובניו שהצמר אינו ראוי לשירות הדיוט:
שם אבנט - אע"ג דאין צמר בשירות הדיוטות הרי ראוי לשירות כ"ג ואי משום הוא ובניו הכי קאמר דברים הראויין לאבנט שהרי אבנט נוהגת בו ובבניו:
מכר לו שחופות כו' - הא אוקימנא עצה טובה קמ"ל דאע"ג ששייר לעצמו מן הטוב יקנה מן הלוקח ממין הרעות אחד מששים ויתן לו:
גזז ומכר ראשונה - ראשונה היה מוכר לאחר גיזתה מיד קודם שצירף חמש גיזין:
חייב - בראשית הגז דגז צאנך אמר רחמנא והא איכא דבשעת גיזה כל אחת היתה שלו:
בעידנא דקא מלי שיעורא - דחמש צאן שעל ידי גיזה החמישית הוא מתחייב בארבעה ראשונות וההיא שעתא לא הוו מצאן שלו:
תנן הלוקח צאנו של עובד כוכבים - אפילו עד שלא נגזזה וגזזה פטור הלוקח דלאו צאנו הוא:
הא צאנו לגזוז - שמכר לו גוף הצאן זה קנה לו הגוף עד שגזז:
חייב - דצאנך קרינא ביה:
כל חדא וחדא בתר גיזה נפק מרשותיה - וקתני חייב אלמא בתר שעת גיזה דכל חדא אזלינן:
כל שלושים יום - לאו דוקא אלא שיהו כל הגופים קנויין לו עד תשלום כל הגיזים:

פירוש לגמרא · ביאור שטיינזלץא ועוד שנינו במשנתנו בדין ראשית הגז באשר לשאלה כמה נותן לו לכהן במתנתו — שיהא זה משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל. ועוד אמרו שיהא הצמר הניתן לכהן בשיעור זה כשהצמר כבר מלובן (מכובס ומנוקה מלכלוכים שבצמר), ולא כשהוא מלוכלך ("צואי"). ובפירוש הדברים הללו תנא [שנה החכם : כי לא התכוונו לומר בכך שילבננו הבעלים את הצמר, ויתננו לו לכהן בשיעור זה של סלעים. אלא הכוונה היא שיתן הבעלים לכהן צמר בשיעור כזה, שכאשר ילבננו הכהן ואז הצמר יעמוד על שיעור חמש סלעים.
ב ועוד אמרו במשנתנו כי שיעור זה של הצמר הניתן לכהן הריהו כדי השיעור הנדרש לעשות ממנו בגד קטן. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו], שכך הוא שיעור הצמר הניתן לכהן? אמר ר' יהושע בן לוי: שכן אמר קרא [הכתוב] בתחילה במצות נתינת ראשית הגז "וראשית גז צאנך תתן לו" (דברים יח, ד), ומיד לאחר מכן נאמר "כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים". ולמדים אנו מן המלים "לעמוד לשרת" — שתהא הנתינה כדי עשיית דבר שהוא ראוי לשירות, מאי ניהו [מה הוא] דבר זה? אבנט שבבגדי כהונה, שכדי לעשותו נדרש צמר בשיעור חמש סלעים.
ומקשים: מנין לנו שדי בנתינת צמר בשיעור לעשיית אבנט, ואולי אימא [אמור] שהכוונה היא לצמר שיש בו לעשיית מעיל שבבגדי כהונה, שהוא שיעור הרבה יותר גדול! ומשיבים: כלל הוא שיש לאחוז בדרשת הכתובים לענין המועט יותר, שכן אם תפשת (לקחת) ללמוד את המרובה, שיהא זה שיעור גדול ביותר — לא תפשת (לקחת לקיחה גמורה), שכן אפשר לשאול שמא הכוונה דווקא לשיעור המועט יותר. ואולם כאשר תפשת (לקחת) ללמוד לענין המועט — אכן תפשת (לקחת) בכך. שהרי ברור לכל הוא שהתקיימה המצוה גם בשיעור זה (ששיעור זה הוא בכלל השיעור הגדול יותר).
ושואלים באופן אחר: מנין לנו שהכוונה לצמר שיש בו שיעור לעשיית אבנט שבבגדי כהנים, ואימא [ושמא תאמר] שהכוונה לצמר בשיעור קטן יותר מזה שעושים ממנו אבנט, שהוא כדי לעשות כיפה של צמר הניתנת בראש הכהן הגדול! דתניא [שכן שנויה ברייתא]: כיפה של צמר היתה מונחת בראש הכהן הגדול, ועליה היה הציץ נתון, שנוהגים כן בהנחת הציץ כדי לקיים מה שנאמר בציץ: "ושמת אותו על פתיל תכלת" (שמות כח, לז)!
ומשיבים: אין לומר כן, כי אמר קרא [הכתוב]: בענין נתינת ראשית הגז לכהן "כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים", ולמדים אנו מן הכתוב "הוא ובניו" — שתהא זו נתינה לצורך עשיית דבר שירות במקדש, בדבר השוה לאהרן ולבניו, הן לכהן הגדול ("אהרן") והן לכהן הדיוט ("ולבניו"), והוא האבנט. מה שאין כן כיפה זו של צמר שנוהגת בכהן גדול בלבד.
ומקשים: והרי האבנט נמי לא שוי [גם כן אינו שווה] לכל הכהנים, לכהן גדול ולכהן הדיוט. שאכן הניחא [זה נוח] לשיטתו של מאן דאמר [מי שאומר] כי אבנטו של כהן גדול בעבודת יום הכיפורים (שהיה של פשתן ולא של צמר) לא זהו כאבנטו של כהן הדיוט וכהן גדול (בשאר ימות השנה) שהיה משל כלאיים, צמר ופשתים. ואולם בכל ימות השנה שווים היו כל הכהנים ובכללם הכהן הגדול, באבנט — שפיר [יפה] נדרש הכתוב בנתינת צמר ראשית הגז שתהא זו לדבר העשוי לכל הכהנים, שהוא אבנט זה.
אלא לשיטתו של מאן דאמר [מי שאומר] כי אבנטו של הכהן הגדול ביום הכיפורים (שהיה עשוי פשתים) זהו אבנטו של כהן הדיוט שאף הוא עשוי פשתים. ואילו האבנט שיש בו צמר (ופשתים) הוא אבנטו של הכהן הגדול כל ימות השנה, מאי איכא למימר [מה יש לומר], שהרי צמר בשיעור עשיית אבנט, אינו משמש לדבר שהוא שווה לכל הכהנים? ומשיבים: אכן כן, ואולם מכל מקום שם אבנט בעולם (ככלל) הריהו נוהג הן אצל הכהן הגדול ("אהרן"), והן אצל כלל הכהנים ("ובניו"). מה שאין כן בכיפה של צמר שאינה נוהגת אלא בכהן הגדול בלבד, ולכך עדיף הוא הלימוד כפי שהצענו, שיהא שיעור הנתינה כדי עשיית אבנט.
ג עוד שנינו במשנתנו שאם לא הספיק ליתנו את ראשית גיזת צאנו לכהן עד שצבעו, הריהו פטור מליתנו עוד. ואם לבנו ולא צבעו, הריהו חייב. והקונה את גיזת צאנו של הגוי פטור מנתינת ראשית הגז. ובענין זה של הקונה גיזת צאנו של הגוי מביאים, איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדינו של זה שיש לו חמש רחלות, ואולם לאחר שגזז אחת, עמד ומכר את הראשונה שנגזזה, וכן עשה בשאר כבשותיו, כך שלבסוף היו בידיו גיזותיהן של חמש כבשות, ואולם אין לו את הכבשות עצמן. רב חסדא אמר שהריהו חייב בנתינת ראשית הגז, ואילו ר' נתן בר הושעיא אמר שהריהו פטור מן הנתינה.
ומסבירים את דעותיהם: רב חסדא אמר שהריהו חייב — דהא [שהרי] גזז חמש כבשות, ובשעה שנגזזו כל אחת מהכבשות הללו היתה זו כבשה שלו, והרי זה איפוא בכלל "גז צאנך". ואילו ר' נתן בר הושעיא אמר שהריהו פטור — כי בעידנא דקא מלא שיעורא [בזמן שמתמלא השיעור הראוי] לחיוב נתינת ראשית הגז, שהוא גיזת חמש רחלות, בעינן [צריכים אנו] שיהיו הרחלות בגדר "צאנך", ששייכות לו. ובמקרה זה ליכא [אין כאן] קיומו של תנאי זה.
ומקשים על דברי ר' נתן בר הושעיא: תנן [שנינו במשנתנו] שהלוקח (הקונה) את גז צאנו של גוי, פטור מראשית הגז, שכן הצאן בשעה שנגזז לא היה שייך לו. ונדייק: הא [הרי נלמד מכאן שאם קנה מידי הגוי את צאנו לגזוז, שהקנה לו הגוי את גוף הצאן עד לאחר שיגזזו — הקונה חייב בנתינת ראשית הגז, שהרי זה בכלל "צאנך". ואולם על כך יש להקשות לשיטת ר' נתן בר הושעיא: אמאי [מדוע] הוא חייב באופן מכירה זה, והרי כל חד וחד בתר [אחת ואחת מן הכבשות, לאחר] הגיזה הריהי נפקא [יוצאת] לה מרשותיה [מרשותו], ושבה לרשות המוכר הגוי, ומעתה לאחר שסיים לגזוז את חמש הכבשות, לא היו לו כבשות, ואין מתקיים בכך "צאנך"!
תרגמא [הסביר] רב חסדא אליבא [לפי שיטתו] של ר' נתן בר הושעיא: מדובר כגון שהגוי הקנן לו לישראלי את הכבשים הללו לפרק זמן של כל שלשים יום של עת הגזיזה, והריהן שלו אף לאחר שנגזזו, ולכך הריהו חייב בנתינת ראשית הגז, שכן התקיים התנאי של "צאנך".

זוהר ספר הזהר, קרח ז׳: כ״ח-ח׳: מ״ג

וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבוֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְגוֹמֵר. רִבִּי אַבָּא פָּתַח (ישעיה מ) הַיּוֹשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְגוֹמֵר. תָּא חֲזֵי כַד בָּעָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי עַלְמָא סָלִיק בִּרְעוּתָא קָמֵיה וּבָרָא לֵיהּ בְאוֹרַיְיתָא (כַד סָלִיק בִרְעוּתָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי עַלְמָא אִסְתְּכַל בְאוֹרַיְיתָא וּבָרָא לֵיהּ) וּבָהּ אִשְׁתֶּכְלַל הָדָא הוּא דִכְתִּיב (משלי ח') בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אֲנִי. וּכְתִּיב (שם) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן. וְהָא אוּקְמוּהָ אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָּא אוּמָן. כַּד אָתָא לְמִבְרֵי אָדָם וְהָא אִתְמַר אָמְרָה תוֹרָה וְכִי לְמַגָּנָא אִתְקְרִיאַת אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד. בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְנָפַק אָדָם לְעַלְמָא הֲוָה זִיו פַּרְצוּפָא דִילֵיהּ מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא וַהֲווֹ דַחֲלִין מִנֵּיהּ כָּל בִּרְיָין וְאוּקְמוּהָ תָּא חֲזֵי לָא אִתְקְיָים עַלְמָא וְלָא אִשְׁתְּלִים עַד הַהִיא שַׁעְתָּא דְנָפַק אָדָם בִּשְׁלִימוּ דְכֹלָא וְאִתְקַדָּשׁ יוֹמָא וְאִתְתַּקַן כֻּרְסְיָיא קַדִּישָׁא לְמַלְכָּא כְדֵין אִשְׁתְּלִימוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וְאִשְׁתְּכָחוּ חֶדְוָון בְּכֻלְּהוּ עַלְמִין בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְבָעָא יוֹמָא לְאִתְקַדְּשָׁא הֲווֹ נַפְקֵי רוּחֵיהוֹן דְשֵׁדִין לְאִתְבְּרֵי גוּפָא דִלְּהוֹן וְאִתְקַדָּשׁ יוֹמָא וְלָא אִתְבְּרִיאוּ אִשְׁתְּאַר עַלְמָא כְּמָה דְאִתְפְּגִים מֵעֲבִידְתָא וְאִסְתְּחַר (וְאִתְחֲסָר) כֵּיוָן דְּאִתְקַדָּשׁ (עַלְמִין) יִשְׂרָאֵל וְאִשְׁתְּלִימוּ בְדַרְגֵּיהוֹן וְאִשְׁתְּכָחוּ לֵיוָאֵי בִסְטַר שְׂמָאלָא כַד (כְּדֵין) אִשְׁתְּלִים הַהוּא פְגִימָא דְעַלְמָא דְמִסְטַר שְׂמָאלָא וְעַל דָּא בָּעָאן לְאִתְדַּכְּאָה לֵיוָאֵי וּכְדֵין כֹּלָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא וְעָלְמָא לָא אִתְפְּגִים וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא. הוּא אַשְׁלִים לִסְטַר שְׂמָאלָא הוּא אַשְׁלִים לִפְגִּימוּ דְעַלְמָא וַאֲפִילוּ הַהוּא סִטְרָא דְצָפוֹן דְּאִשְׁתְּאַר חָסֵר בְּעַלְמָא כַד בָּרָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עַלְמָא. לֵיוָאָה בַאֲרוֹנָא אַשְׁלִים לְכֹלָא מָאי בָאֲרוֹנָא בְהַהוּא מָטוּלָא דַהֲווֹ נַטְלֵי בְמַשְׁכְּנָא אִשְׁתְּלִים כָּל הַהוּא פְגִימוּ עַל יְדֵיהּ הוּא לְעֵילָא לִשְׂמָאלָא הוּא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא תוּ הוּא דָא עַתִּיקָא (ס''א תָא חֲזֵי ול''ג מִן תוּ) אִלְמָלֵא דִינָא לָא אִשְׁתְּכַח בְּעַלְמָא לָא הֲווֹ יַדְעֵי בְּנֵי נָשָׁא מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה וְלָא יִשְׁתַּדְּלוּן בְנֵי נָשָׁא בְאוֹרַיְיתָא וְלָא יִתְקַיְימוּ פִקּוּדֵי אוֹרַיְתָא פוּלְחָנָא שְׁלֵימוּתָא דְיִשְׁתְּכַח בְּעַלְמָא לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא מָאן עֲבִיד לָהּ הֲוֵי אוֹמֵר דָא לֵיוָאָה. וְתוּ וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ד) כִּי יְיָ הוּא אֱלֹהִים הוּא אַשְׁלִים שְׁלֵימוּתָא לְמֶהֱוֵי כֹלָא חַד הוּא פְשִׁיטָא לְקִבְלָא לִכְנֵסֶת יִשְׂרָאֵל כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר ב) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי בְגִין לְחַבְרָא זִווּגָא כַחֲדָא מָאן אַתְעַר רְחִימוּתָא הֲוֵי אוֹמֵר הוּא תּוּ הוּא כְמָה דְּאַתְּ אָמֵר (ס''א תּוּ הוּא דָא עֲתִיקָא כְמָה דְּאַתְּ אָמֵר כִּי יְיָ הוּא אֱלֹהִים) (תהלים ק) הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ בְגִין כַּךְ הוּא לְתַתָּא הוּא לְעֵילָא הוּא אִתְגַּלְיָיא הוּא סָתִים הוּא אֱלֹהִים. רִבִּי יִצְחָק אָמַר זַמִּין קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאַנְהָרָא לְסִיהֲרָא כִנְהוֹרָא דְשִׁמְשָׁא וּנְהוֹרָא דְשִׁמְשָׁא יְהֵא עַל חָד שֶׁבַע זִמְנִין הָדָא הוּא דִכְתִּיב (ישעיה ל') וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְאוֹר הַחַמָּה וְגוֹמֵר וּכְתִּיב (שם ס') לֹא יָבֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף. וּכְתִּיב (שם) לֹא יִהְיֶה לָךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ וְגוֹמֵר:

תרגום הזוהרוְעַבַד הַלֵּוִי הוּא וְגוֹ': רַבִּי אַבָּא פָּתַח. (ישעיה מ') הַיּוֹשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרוֹא אֶת הָעוֹלָם, עָלָה בְּרָצוֹן לְפָנָיו, וּבָרָא אוֹתוֹ בַּתּוֹרָה. וּבָהּ נִשְׁתָּכְלֵל. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח') בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אֲנִי, וְכָתוּב (שם) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן. וַהֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָא אוֹמֵן, שֶׁהָיְתָה אֶצְלוֹ אוּמָן שֶׁל הָעוֹלָם. כְּשֶׁבָּא לִבְרוֹא הָאָדָם, וְלָמַדְנוּ, אָמְרָה הַתּוֹרָה, וְכִי בְּחִנָּם נִקְרֵאתָ אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וְאִם לֹא יִהְיֶה אָדָם שֶׁיֶּחֱטָא, לְמִי תַּאֲרִיךְ אַפֶּךְ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁיָּצָא הָאָדָם לָעוֹלָם, הָיָה זִיו הַפָּנִים שֶׁלּוֹ מִמַּעְלָה וּמִמַטָּה, וְהָיוּ יְרֵאִים מִפָּנָיו כָּל הַבְּרִיּוֹת. וְהֶעֱמִידוּהוּ. בֹּא וּרְאֵה, לֹא נִתְקַיֵּם הָעוֹלָם וְלֹא נִשְׁלָם עַד אוֹתָהּ הַשָּׁעָה שֶׁיָּצָא הָאָדָם בִּשְׁלֵמוּת הַכֹּל וְנִתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם, וְנִתְתַּקַּן כִּסֵּא קָדוֹשׁ לַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת. אָז נִשְׁלְמוּ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, וְנִמְצְאָה שִׂמְחָה בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁרוֹצֶה לְהִתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם, הָיוּ יוֹצְאִים רוּחוֹת וְשֵׁדִים לִבְרוֹא לָהֶם גּוּף, וְנִתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם וְלֹא נִבְרְאוּ. וְנִשְׁאָר הָעוֹלָם כְּמוֹ נִפְגָם מִמְּלַאכְתּוֹ וְנֶחְסָר מֵחֲמָת מְצִיאוּת הָרוּחוֹת וְהַשֵּׁדִים. כֵּיוָן שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל וְנִשְׁלְמוּ בְּמַדְרֵגָתָן, וְנִמְצְאוּ הַלְּוִיִּים בְּצַד שְׂמֹאל, אָז נִשְׁלָם הַפְּגָם הַהוּא שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁנַּעֲשֶׂה בְּצַד שְׂמֹאל, מֵחֲמַת מְצִיאוּת הָרוּחוֹת וְהַשֵּׁדִים, כִּי עַל יְדֵי הַלְּוִיִּים נִכְלָל הַשְּׂמֹאל בַּיָּמִין וְעַל יְדֵי זֶה נִתְתַּקֵּן הַשְּׂמֹאל. וְעַל כֵּן צְרִיכִים הַלְּוִיִּים לְהִטָּהֵר וְאָז נִכְלָל הַכֹּל בַּיָּמִין, וְהָעוֹלָם אֵינוֹ נִפְגָם, וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא, הוּא הִשְׁלִים אֶת צַד הַשְּׂמֹאל, הוּא הִשְׁלִים פְּגָם הָעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ אוֹתוֹ צַד צָפוֹן שֶׁהָיָה חָסֵר בָּעוֹלָם כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, הִשְׁלִימוּ גַּם כֵּן הַלְּוִיִּים, כִּי הַלְּוִיִּים בָּאָרוֹן הִשְׁלִימוּ הַכֹּל. מַהוּ בָּאָרוֹן. הַיְנוּ בְּאוֹתוֹ הַמַּשָּׂא שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִים בַּמִּשְׁכָּן, בְּעֵת נְסִיעַת הַמִּשְׁכָּן, נִשְׁלָם עַל יְדֵיהֶם כָּל הַפְּגָם הַהוּא. וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא, הוּא יוֹרֶה לְמַעְלָה בַּשְּׂמֹאל, הַיְנוּ שֶׁמְּתַקֵּן הַשְּׂמֹאל לְמַעְלָה. הוּא יוֹרֶה שֶׁנִּכְלָל בַּיָּמִין. עוֹד הוּא זֶה עַתִּיקָא, שֶׁהוּא כֶּתֶר. שֶׁעֲבוֹדָתוֹ וְתִקּוּנוֹ מַגִּיעַ עַד הַכֶּתֶר, כִּי הוּא יוֹרֶה עַל נִסְתָּר. אִם לֹא הָיָה נִמְצָא דִּין בָּעוֹלָם, שׁה''ס הַתִּקּוּן שֶׁל הַלְּוִיִּים, לֹא הָיוּ בְּנֵי הָאָדָם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, וְלֹא נִתְקַיְּמוּ מִצְווֹת הַתּוֹרָה, וַעֲבוֹדָה שְׁלֵמָה הַנִּמְצֵאת בָּעוֹלָם לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, מִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ, הֱוֵי אוֹמֵר, הַלְּוִיִּים. עוֹד וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא, הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר (דברים ד') כִּי הַוָּיָה הוּא הָאֱלֹקִים. הַיְנוּ שֶׁעַל יָדוֹ נַעֲשֶׂה הַיִּחוּד הַזֶּה. הוּא, מַשְׁלִים הַשְּׁלֵמוּת שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּל אֶחָד. הַיְנוּ שֶׁיִּתְיַחֲדוּ כָּל הַמַּדְרֵגוֹת לִהְיוֹת אֶחָד, הוּא, יִרְוֶה הִתְפַּשְּׁטוּת הַשְּׂמֹאל לְקַבֵּל אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ב') שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, כְּדֵי לְחַבֵּר אַחַר כָּךְ הַזִּוּוּג יַחַד, בְּסוֹד וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. מִי עוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה שֶׁל שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, שׁה''ס אַהֲבַת דּוֹדִים, הֱוֵי אוֹמֵר הוּא, דְּהַיְנוּ הַלֵּוִי. עוֹד הוּא, הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק') הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנַחְנוּ עַמּוֹ, שֶׁסּוֹבֵב עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מִשּׁוּם זֶה, הוּא יוֹרֶה לְמַטָּה, לְתִקּוּן הַפְּגָם שֶׁבָּעוֹלָם, הוּא לְמַעְלָה, לְתִקּוּן הַשְּׂמֹאל לְמַעְלָה. הוּא בַּגָּלוּי, לְגַלּוֹת הָאֱמוּנָה וְהָעֲבוֹדָה בָּעוֹלָם, הוּא סָתוּם, שֶׁיּוֹרֶה עַל עַתִּיקָא. הוא אֱלֹקִים, שֶׁיּוֹרֶה עַל הַיִּחוּד הַוָּיָה הוּא הָאֱלֹהִים, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָאִיר אֶת הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ יִהְיֶה עַל אַחַת שֶׁבַע פְּעָמִים, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל') וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְגוֹ'. וְכָתוּב, לֹא יָבֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף. וְכָתוּב, לֹא יִהְיֶה לְךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ וְגוֹ'.

הלכה פסוקה משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים י׳: ה׳-ז׳

א. הָאוֹמֵר אֵינִי יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה מִפְּנֵי שֶׁבְּגָדַי צְבוּעִים אַף בִּלְבָנִים לֹא יַעֲבוֹר בְּאוֹתָה תְּפִלָּה. אָמַר אֵינִי עוֹבֵר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בְּרַגְלִי סַנְדָּל אַף יָחֵף לֹא יַעֲבוֹר:

ב. מִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם הִתְפַּלֵּל אִם לֹא הִתְפַּלֵּל אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל אֶלָּא אִם כֵּן הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה זוּ עַל דַּעַת שֶׁהִיא נְדָבָה שֶׁאִם רָצָה יָחִיד לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם תְּפִלַּת נְדָבָה יִתְפַּלֵּל. מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנִזְכַּר שֶׁכְּבַר הִתְפַּלֵּל פּוֹסֵק וַאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע בְּרָכָה. וְאִם הָיְתָה תְּפִלַּת עַרְבִית אֵינוֹ פּוֹסֵק שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל אוֹתָה מִתְּחִילָה אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁאֵינָהּ חוֹבָהּ:

ג. מִי שֶׁטָעָה וְהִתְפַּלֵּל שֶׁל חוֹל בְּשַׁבָּת לֹא יָצָא וְאִם נִזְכַּר וְהוּא בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה גוֹמֵר בְּרָכָה שֶׁהִתְחִיל בָּהּ וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל שֶׁל שַׁבָּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעַרְבִית אוֹ בְּשַׁחֲרִית אוֹ בְמִנְחָה. אֲבָל בְּמוּסָף פּוֹסֵק וַאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה. וְכֵן אִם הִשְׁלִים תְּפִלָּה שֶׁל חוֹל עַל דַּעַת שֶׁהוּא מוּסָף חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל מוּסָף אֶחָד שַׁבָּת ואֶחָד יוֹם טוֹב וְאֶחָד רֹאשׁ חֹדֶשׁ:

פרשת קורח יום חמישי

תורה במדבר ט״ז: כ״ב-כ״ו

נביאים שמואל א י״ב: כ׳-כ״ד

כתובים תהילים ק״ז: י״א-ט״ו

משנה משנה חולין י״א

גמרא חולין קל״ח א: ג׳-י״ג

זוהר ספר הזהר, קרח ז׳: כ״ח-ח׳: מ״ג

הלכה פסוקה משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים י׳: ה׳-ז׳

מוסר ספר חסידים צ״ב-צ״ג