חק לישראל - פרשת וארא יום שלישי

רש״יוְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה. זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה קַל וָחֹמֶר שֶׁבַּתּוֹרָה (בראשית רבה צ"ב):
עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם. אֲטוּם שְׂפָתַיִם; וְכֵן כָּל לְשׁוֹן עָרְלָה אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהוּא אָטוּם, "עֲרֵלָה אָזְנָם" (ירמיהו ו') – אֲטוּמָה מִשְּׁמֹעַ, "עַרְלֵי לֵב" (שם ט') – אֲטוּמִים מֵהָבִין, "שְׁתֵה גַּם אַתָּה וְהֵעָרֵל" (חבקוק ב') – וְהֵאָטֵם מִשִּׁכְרוּת כּוֹס הַקְּלָלָה, "עָרְלַת בָּשָׂר" – שֶׁהַגִּיד אָטוּם וּמְכֻסֶּה בָהּ, "וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ" (ויקרא י"ט) – עֲשׂוּ לוֹ אֹטֶם וּכְסוּי אִסּוּר שֶׁיַּבְדִּיל בִּפְנֵי אֲכִילָתוֹ, "שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים" (שם) – אָטוּם וּמְכֻסֶּה וּמֻבְדָּל מִלְּאָכְלוֹ:
וידבר ה' אל משה ואל אהרן. לְפִי שֶׁאָמַר מֹשֶׁה אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם, צֵרֵף לוֹ הַקָּבָּ"ה אֶת אַהֲרֹן לִהְיוֹת לוֹ לְפֶה וּלְמֵלִיץ:

נביאים יחזקאל כ״ט: ט׳-י״ג

רש״יוְלֹ֥א תֵשֵׁ֖ב אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה. אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם שְׁנֵי רְעָבוֹן נִגְזְרוּ בַּחֲלוֹם פַּרְעֹה, כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים שֶׁנִּכְתַּב הַחֲלוֹם: שֶׁבַע פָּרוֹת וְשֶׁבַע שִׁבֳּלִים רָעוֹת רָאָה (בראשית מא: א-ז), וְסִפְּרוֹ לְיוֹסֵף (בראשית מא: יז-כד), הֲרֵי שְׁנֵי פְעָמִים, וְיוֹסֵף אָמַר לוֹ: ״שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת״ (בראשית מא: כז), הֲרֵי אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם לָרָעָב; וְלֹא הָיָה לָהֶם אֶלָּא שְׁתַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב״ (בראשית מה: ו); וּמִשֶּׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם פָּסַק הָרָעָב, שֶׁהֲרֵי בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זָרְעוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְתֵן זֶרַע וְנִחְיֶה וְגוֹ׳״ (בראשית מז: יט); וְהָאַרְבָּעִים נִפְרְעוּ לָהֶם עַכְשָׁיו (בראשית רבה פט: ט):
תֵשֵׁ֖ב אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה. תֵּשֵׁב שְׁרָ״א אֲשִׁיגִיאָ״ה בְּלַעַ״ז:

כתובים משלי י״ג: ב׳-ו׳

משנה משנה יבמות י״ד

ברטנורהחֵרֵשׁ. כְּשֵׁם שֶׁכּוֹנֵס בִּרְמִיזָה. כְּלוֹמַר כְּקִדּוּשִׁין כָּךְ גֵּרוּשִׁין. וְכֵן פִּקֵּחַ בְּחֵרֶשֶׁת בִּרְמִיזָה כָּנַס, שֶׁרָמַז לָהּ עַד שֶׁנִּתְרַצֵּית לוֹ, וּבִרְמִיזָה יוֹצִיא אִם רָצָה לְהוֹצִיא:
וְנִתְחָרְשָׁה. אַף עַל פִּי שֶׁקִּדּוּשִׁין גְּמוּרִים הָיוּ, שֶׁפִּקַּחַת הָיְתָה בְּאוֹתוֹ זְמַן:
אִם רָצָה לְהוֹצִיא יוֹצִיא. דְּלֹא בָּעִינַן דַּעַת הָאִשָּׁה:
נִשְׁתַּטֵּית לֹא יוֹצִיא. וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדַעַת לִשְׁמֹר גִּטָּהּ וּמִתְגָּרֶשֶׁת מִן הַתּוֹרָה, תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְגָרְשֶׁנָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר:
נִתְחָרֵשׁ הוּא. לְאַחַר קִדּוּשִׁין, הוֹאִיל וְהָיוּ קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים לֹא יוֹצִיא עוֹלָמִית, שֶׁאֵין גֵּרוּשִׁין שֶׁאֵינָן גְּמוּרִים מַפְקִיעִין קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים:

עיקר תוספות יום טוב(א) יְקַיֵּם. הָא פְּשִׁיטָא, אֶלָּא אַגַּב דְּתָנֵי יוֹצִיא תָּנָא יְקַיֵּם. תּוֹסָפוֹת:
(ב) מַה טַּעַם קָאָמַר, כְּלוֹמַר כְּקִדּוּשִׁין. רַשִׁ"י וְנִמּוּקֵי יוֹסֵף:
(ג) וְהַיְנוּ טַעֲמָא דְּהָכָא לֹא קָתָנֵי עוֹלָמִית כְּמוֹ בְּנִשְׁתַּטָּה הוּא דְּקָתָנֵי עוֹלָמִית. גְּמָרָא. וְכָתַב נִמּוּקֵי יוֹסֵף לְפִי שֶׁאֵין גֵּרוּשָׁיו כְּלוּם מִן הַתּוֹרָה קָתָנֵי הַאי לִישָׁנָא, שֶׁאֵין לַגֵּרוּשִׁין תַּקָּנָה עוֹלָמִית, שֶׁאֲפִלּוּ נִשֵּׂאת בְּגֵט זֶה וְיֵשׁ לָהּ בָּנִים תֵּצֵא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחֵרֶשֶׁת דִּבְדִיעֲבַד אִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים. וְאֶפְשָׁר שֶׁאִם נִתְגָּרְשָׁה תִּנָּשֵׂא אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה. הָרִיטְבָּ"א וְנִמּוּקֵי יוֹסֵף:
(ד) מִפְּנֵי מָה כוּ'. מְפָרֵשׁ בִּגְמָרָא דִּלְדִבְרֵיהֶם קָאָמַר, לְדִידִי כִּי הֵיכִי דְּאִישׁ לֹא מָצֵי מְגָרֵשׁ, אִשָּׁה לֹא מָצֵי מְגָרְשָׁהּ, אֶלָּא לְדִידְכוּ מַאי שְׁנָא אִשָּׁה וּמַאי שְׁנָא אִישׁ:

גמרא יבמות ק״ט א: י״ח-ק״ט ב: ח׳

תָּנֵי בַר קַפָּרָא לְעוֹלָם יִדְבַּק אָדָם בִּשְׁלשָה דְבָרִים בַּחֲלִיצָה כְּאַבָּא שָׁאוּל דְתַנְיָא אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ לְשֵׁם נוֹי לְשֵׁם אִישׁוּת לְשֵׁם דָּבָר אַחֵר כְּאִלּוּ פוֹגֵעַ בְּעֶרְוָה וְקָרוֹב בְּעֵינַי לִהְיוֹת הַוָּלָד מַמְזֵר. בַּהֲבָאַת שָׁלוֹם דִּכְתִיב (תהלים ד') בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ וְאָמַר רִבִּי אבְהוּ אַתְיָא רְדִיפָה רְדִיפָה כְּתִיב הָכָא וְרָדְפֵהוּ וּכְתִיב הֲתָם (משלי כ''א) רוֹדֵף צְדָקָה וָחֶסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד. בַּהֲפָרַת נְדָרִים כְּרִבִּי נָתָן דְּתַנְיָא רִבִּי נָתָן אוֹמֵר הַנּוֹדֵר כְּאִלּוּ בָּנָה בָמָה וְהַמְּקַיְּימוֹ כְּאִלּוּ הִקְרִיב עָלֶיהָ קָרְבָּן. וְיִתְרַחֵק מִשְּׁלשָׁה דְבָרִים מִן הַמִּיאוּנִין דִּילְמָא גָדְלָה. וּמִיחַרְטָה בָּהּ. וּמִן הַפִּקְדּוֹנוֹת בְּבַר מָתָא דְּבַיְיתֵיה כִּי בַיְיתֵיהּ דָּמֵי. וּמִן הָעֵרָבוֹן כְּעָרֵב שֶׁלְצִיּוֹן דְּאָמַר רִבִּי יִצְחָק מָאי דִּכְתִיב (משלי י''א) רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר רָעָה אַחַר רָעָה תָּבֹא לִמְקַבְּלֵי גֵרִים וּלְעַרְבֵי שֶׁלְצִיּוֹן וּלְתוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה. מְקַבְּלֵי גֵרִים כְּרִבִּי חֲלָבוֹ דְּאָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ קָשִׁים גֵרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת בָּעוֹר. עַרְבֵי שֶׁלְצִיּוֹן דְּעַבְדֵי שְׁלוֹף דּוּץ. תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה דְּתַנְיָא רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כָּל הָאוֹמֵר אֵין לוֹ תּוֹרָה אֵין לוֹ תּוֹרָה. פְּשִׁיטָא אֶלָּא כָּל הָאוֹמֵר אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה. הָא נַמֵּי פְּשִׁיטָא אֶלָּא דַאֲפִלּוּ תוֹרָה אֵין לוֹ מָאי טַעְמָא אָמַר רַב פַּפָּא אָמַר קְרָא וְלְמַּדְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כָּל שֶׁיֵּשְׁנוֹ בַּעֲשִׂיָּה יֶשְׁנוֹ בִּלְמִידָה וְכָל שֶׁאֵינוֹ בַּעֲשִׂיָּה אֵינוֹ בִּלְמִידָה. וְאִי בָּעִית אִימָא לְעוֹלָם כִּדְאַמְרֵינַן מֵעִיקָרָא כָּל הָאוֹמֵר אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה לֹא צְרִיכָא דְּקָא מַגְמַר לְאַחֲרִינֵי וְאַזְלֵי וְעַבְדֵי מַהוּ דְתֵימָא אִית לֵיהּ אַגְרָא לְדִידֵיהּ קָא מַשְׁמַע לָן. וְאִיבָּעִית אִימָא תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה בְּדַיָינָא דְאָתֵי דִינָא לְקָמֵיהּ וְגָמַר הֲלָכָה וּמְדַמֵּי מִלְתָא לְמִלְתָא וְאִית לֵיהּ רַבָּה וְלֹא אָזִיל מַשְׁאִיל. דְּאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי לְעוֹלָם יִרְאֶה דַיָּין עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶרֶב מוּנַחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו וְגֵיהִנָּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו שֶׁנֶּאֱמַר (שה''ש ג') הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ וְגוֹמֵר מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת מִפַּחֲדָה שֶׁל גֵּיהִנָּם הַדּוֹמֶה לְלַיְלָה:

רש״יגמ' ומי שרי - ללמד קטנה שתמאן:
ידבק אדם כו' - מפרש טעמא דכולהו לקמן:
מן ערבון - שלא יהא ערב:
וא"ר אבהו - במסכת קידושין:
אתיא רדיפה רדיפה - תשלום שכר גדול להבאת שלום שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כגמילות חסדים דכתיב בהו ימצא חיים צדקה בעולם הבא וכבוד בעולם הזה:
כאילו בנה במה - בשעת איסור הבמות דחוטא הוא דכתיב (דברים כ״ג: כ״ג) וכי תחדל לנדור וגו' הא לא תחדל יהיה בך חטא:
כאילו הקריב קרבן - שעבר עליו שתי עבירות אלא ילך אצל חכם ויתירנו כדי שלא יהא רגיל בכך:
בבר מתא - לא יקבל פקדון מבן עירו:
דבייתיה כי בייתיה דמי - שרגיל אצלו ויטול את שלו ויחזור ויתבענו:
שלציון - שם מקום שמניחין הלוה ותופסין הערב לישנא אחרינא שלציון קוראין שם הערבון על שם נוטריקון שלוף דוץ שולף עצמו מן הלוה ותוקע עצמו על הערב:
רע ירוע - רעה אחר רעה:
כי ערב זר - המערב זרים גרים בישראל והנכנס בערבון נמי משמע:
ולתוקע עצמו - סיפא דקרא ושונא תוקעים בוטח וכולה מפרש לה:
תוקע עצמו לדבר הלכה - שאומר הריני שונה ואיני מקיים ואקבל שכר למוד:
קשים גרים - שאין בקיאין בדקדוקי מצות ולמדין ישראל ממעשיהן:
כספחת - לישנא דקרא נקט ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב (ישעיהו י״ד: א׳):
דוץ - לשון תיקוע כדאמר דצה שלפה (שבת דף נ:):
אין לו תורה - אינו עוסק בתורה:
אין לו תורה - אין מקבל שכר למוד:
אלא תורה - ואין מקיים:
אפילו תורה - אפי' שכר לימוד אין לו:
ואיבעית אימא - כדמעיקרא אין לו אלא תורה ודקאמרת האי נמי פשיטא לא צריכא כו':
אית ליה אגרא - דעשיה:
וגמר הלכה - יודע הלכה שאין דומה לדין הבא לפניו כל כך ומדמי מילתא למילתא ולא משאיל לרביה. והיינו תוקע שסומך ונשען על ההלכה שהוא יודע:
גיבורים - דיינים:
שלשלמה - שהשלום שלו:
מטתו - בית המקדש ששם לשכת הגזית:

פירוש לגמרא · ביאור שטיינזלץג גמרא על העצה שייעץ ר' אליעזר שילמדו אותה למאן שואלים: ומי שרי [והאם מותר] ללמד אותה למאן? והתני [והרי שנה] בר קפרא: לעולם ידבק אדם בשלשה דברים, ויתרחק משלשה דברים. ומפרטים: ידבק בשלשה דברים: בחליצה ולא בייבום, ובהבאת שלום, ובהפרת נדרים. ויתרחק משלשה דברים: מן המיאון, ומן הפקדונות, שרצוי שלא יקבל, ומן הערבונות, שלא יהיה ערב לחובות של אחרים! ומשיבים: אין זה קשה, מיאון שיש בו משום מצוה מטעם כלשהו, שאני [שונה] שהרי מיאון זה נעשה לשם קיום מצות ייבום באחותה.
ואמר ר' אבהו: אתיא [בא, נלמד] בגזירה שווה "רדיפה" "רדיפה" — כתיב הכא [נאמר כאן]: "בקש שלום ורדפהו", וכתיב התם [ונאמר שם]: "רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" (משלי כא, כא), הרי שהרדיפה אחרי מעשים טובים אלה היא מצוה וכמו כן השלום הנלמד מהם בגזירה שווה. שישתדל בהפרת נדרים — כדעת ר' נתן. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: הנודר נדר — כאילו בנה במה בזמן שבית המקדש קיים, שאסור לבנות במה לה' מחוץ לבית המקדש. והמקיימו את הנדר הזה — כאילו הקריב עליה, על במה זו, קרבן, שהכפיל את חטאו. ולכן מוטב שישאל חכם ויתיר את הנדר.
ויתרחק משלשה דברים: מן המיאונין — דלמא גדלה ומיחרטא [שמא תגדל ותתחרט] ותחזור בה ותיווכח שרק מפני ילדותה מיאנה בבעל ההגון לה. מן הפקדונות — מדובר כאן בבר מתא [בבן עיר], כלומר, שהמפקיד והנפקד בני עיר אחת הם, דבייתיה כי בייתיה דמי [שביתו של הנפקד כביתו של המפקיד נחשב], והמפקיד עשוי בכל עת להיכנס לביתו של המחזיק בפיקדון ושמא יטול את פקדונו, ואחר כך יתבע אותו ממנו. מן הערבון — מדובר פה בערבי שלציון, כלומר, ערבות כזו שבה המלוה רשאי לתבוע מן הערב לפני שתובע מן הלווה.
שאמר ר' יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "רע ירוע כי ערב זר ושונא תוקעים בוטח" (שם יא, טו), כוונתו: רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים, ולערבי שלציון, ולתוקע עצמו לדבר הלכה. ומבארים: מקבלי גרים — כדעת ר' חלבו. שאמר ר' חלבו: קשים גרים לישראל כספחת בעור.
ערבי שלציון — דעבדי [שעושים] שלוף דוץ [ונעץ], כלומר, מוציאים את הלווה ותוקעים את הערב במקומו. תוקע עצמו לדבר הלכה עניינו — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: כל האומר שאין לו תורה — אין לו תורה. ותוהים: אם אומר שאין לו תורה ואינו לומדה פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הוא! אלא יש לתקן ולומר כך: כל האומר שאין לו אלא תורה — אין לו אלא תורה.
ותוהים: הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט, מובן מאליו הוא]! שוודאי אינו מקבל שכר יותר ממה שעשה! אלא הכוונה היא שאפילו תורה אין לו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רב פפא, אמר קרא [הכתוב]: "ולמדתם ועשיתם" שהוא קיצור הכתוב "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (דברים ה, א), להשמיענו: כל שישנו בעשיה — ישנו בלמידה, כל שאינו בעשיה — אינו בלמידה, והרוצה לעסוק רק בתורה בלא לקיימה — אף עיסוקו בתורה אינו נחשב לו כמצוה.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם כדאמריתו מעיקרא [כפי שאמרתם מתחילה] שכל האומר אין לו אלא תורה — אין לו אלא תורה, ולא צריכא [נצרכה] אלא דקא מגמר לאחריני ואזלי ועבדי [שהוא מלמד לאחרים והם הולכים ועושים]. מהו דתימא [שתאמר]: אית ליה אגרא לדידיה [יש לו שכר לעצמו], שהרי גרם לאחרים שיעשו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכיון שלא נתכוון ללמוד על מנת לעשות בעצמו — אינו מקבל שכר מצוה כאילו עשה.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], תוקע עצמו לדבר הלכה, הכוונה היא: בדיינא דאתי דינא לקמיה [בדיין שבא דין לפניו], וגמר [ולמד, קיבל] הלכה בענין דומה ומדמי מילתא למילתא [ומדמה דבר לדבר], ואית ליה רבה ולא אזיל משאיל [ויש לו רב במקום ואינו הולך לשאול] מה הלכה למעשה במקרה זה, שצריך הדיין להיזהר מאד שלא יטעה בדינו.
שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו, שאם נוטה ימין ושמאל הרי הוא נפגע, וכאילו גיהנם פתוחה לו מתחתיו, שנאמר: "הנה מטתו שלשלמה ששים גברים סביב לה מגברי ישראל. כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות" (שיר השירים ג, ז-ח), והכוונה: מפחד של גיהנם שדומה ללילה. ודורש פסוק זה על הדיינים ("גבורי ישראל") היושבים במקדש ("מטתו" של המלך שהשלום שלו).

זוהר ספר הזהר, וארא ט״ז

רִבִּי חִיָּיא קָם לֵילְיָא חָד לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא וַהֲוָה עִמֵּיהּ רִבִּי יוֹסֵי זוּטָא דַּהֲוָה רַבְיָיא. פָּתַח רִבִּי חִיָּיא וְאָמַר (קהלת ט') לֵךְ אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֵב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. מָאי קָא חָמָא שְׁלֹמֹה דְּאָמַר הָאי קְרָא. אֶלָּא שְׁלֹמֹה כָּל מִלּוֹי בְּחָכְמָה הֲווּ. וְהָאי דְּאָמַר לֵךְ אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ. בְּשַׁעְתָּא דְבַר נַשׁ אָזִיל בְּאָרְחוֹי דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקָרֵב לֵיה לְגַבֵיהּ וְיָהִיב לֵיהּ שַׁלְוָה וְנַיְיחָא כְדֵין נַהֲמָא וְחַמְרָא דְאָכִיל וְשָׁתֵי בְחֶדְוָה דְלִבָּא בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּעוֹבָדוֹי. אָמַר לֵיהּ הַהוּא רַבְיָיא אִי הֲכִי הָא אַמְרַת דְּכָל מִלּוֹי דִּשְׁלֹמֹה בְּחָכְמְתָא הֲווּ אָן הוּא חָכְמְתָא הָכָא אָמַר לֵיהּ בְּרִי תְּבַשֵּׁל בִּשּׁוּלָךְ וְתֶחֱמֵי הָאי קְרָא. אָמַר לֵיהּ עַד לָא בָשִׁילְנָא יְדַעְנָא. אָמַר לֵיהּ מְנָא לָךְ. אָמַר לֵיהּ קָלָא חָד שְׁמַעְנָא מֵאַבָּא דַּהֲוָה אָמַר בְּהָאי קְרָא. דִּשְׁלֹמֹה קָא אַזְהַר לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְאַעְטְרָא לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל (ויחי רכ''ט ב') בְּשִׂמְחָה דְאִיהוּ סִטְרָא דִימִינָא וְאִיהוּ נַהֲמָא דְיִתְעֲטַר בְּחֶדְוָה. וּלְבָתַר דְּיִתְעֲטַר בְּחַמְרָא דְאִיהוּ שְׂמָאלָא בְּגִין דְּיִשְׁתַּכַּח בִּמְהֵימְנוּתָא דְכֹלָא חֶדְוָותָא שְׁלֵימָתָא בִימִינָא וּשְׂמָאלָא. וְכַד תֶּהֱוֵי בֵּין תַּרְוָיְיהוּ כְדֵין כָּל בִּרְכָאָן שָׁרָאן בְּעַלְמָא. וְכָל דָּא כַּד אִתְרְעֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְעוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנֵי נְשָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. אָתָא רִבִּי חִיָּיא וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר חַיֶּיךָ בְּרִי הָאי מִלָּה שָׁבַקְנָא בְגִינָךְ. וְהַשְׁתָּא יְדַעְנָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָעֵי לְאַעְטְרָא לָךְ בְּאוֹרַיְיתָא:

תרגום הזוהררַבִּי חִיָּא קָם לַיְלָה אֶחָד לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. וְהָיָה עִמּוֹ רַבִּי יוֹסֵי הַקָּטָן, שֶׁהָיָה עוֹד יֶלֶד. פָּתַח רַבִּי חִיָּא וְאָמַר, לֵךְ אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמְךְ וּשְׁתֵה בְּלֶב טוֹב יֵינֶךְ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךְ. מַה רָאָה שְׁלֹמֹה, שֶׁאָמַר מִקְרָא הַזֶּה. אֶלָּא שְׁלֹמֹה כָּל דְּבָרָיו בְּחָכְמָה הָיוּ. וְזֶה שֶׁאָמַר, לֵךְ אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמְךְ, פֵּרוּשׁוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם הוֹלֵךְ בִּדְרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקָרְבוֹ אֶצְלוֹ, וְנוֹתֵן לוֹ שַׁלְוָה וּמְנוּחָה, אָז, הַלֶּחֶם וְהַיַּיִן שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא בְּשִׂמְחַת הַלֵּב מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בְּמַעֲשָׂיו. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הַיֶּלֶד, אִם כֵּן, הֲרֵי אָמַרְתָּ, שֶׁכָּל דְּבָרָיו שֶׁל שְׁלֹמֹה הָיוּ בְּחָכְמָה, אֵיפֹה הוּא הַחָכְמָה כָּאן בַּמִּקְרָא הַזֶּה. אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּא, בְּנִי, תְּבַשֵּׁל בִּשּׁוּלְךְ, וְתִרְאֶה מִקְרָא הַזֶּה. אָמַר לוֹ הַיֶּלֶד, מִטֶּרֶם שֶׁבִּשַּׁלְתִּי אֲנִי יוֹדֵעַ. אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּא, מֵאַיִן לְךְ. אָמַר לוֹ הַיֶּלֶד קוֹל אֶחָד, שָׁמַעְתִּי מֵאַבָּא, שֶׁהָיָה אָמַר בַּמִּקְרָא הַזֶּה. שֶׁשְּׁלֹמֹה הִזְהִיר אֶת בְּנֵי אָדָם, לְעַטֵּר אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּשִׂמְחָה, שֶׁהוּא צַד יָמִין, וְהוּא לֶחֶם, שֶׁיִּתְעַטֵּר בְּשִׂמְחָה. וְאַחַר כָּךְ יִתְעַטֵּר בַּיַּיִן, שֶׁהוּא צַד שְׂמֹאל, כְּדֵי שֶׁאֱמוּנַת כֹּל, תִּמָּצֵא בְּשִׂמְחָה שְׁלֵמָה בְּיָמִין וּשְׂמֹאל, וּכְשֶׁתִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם, אָז כָּל הַבְּרָכוֹת שׁוֹרוֹת בָּעוֹלָם. וְכָל זֶה הוּא, כְּשֶׁרוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךְ, בָּא רַבִּי חִיָּא וּנְשָׁקוֹ. אָמַר, חַיֶּךְ בְּנִי, שֶׁדָּבָר זֶה הִנַּחְתִּי בִּשְׁבִילְךְ. וְעַתָּה יָדַעְתִּי, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְעַטֵּר לְךְ בַּתּוֹרָה.

הלכה פסוקה משנה תורה, הלכות תשובה ד׳: ב׳

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נוֹעֲלִין דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה בִּפְנֵי עוֹשֵׂיהֶן וְאֵלּוּ הֵן

א. הַפּוֹרֵשׁ מִן הַצִבּוּר לְפִי שֶׁבִּזְמַן שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה לֹא יִהְיֶה עִמָּהֶם וְאֵינוֹ זוֹכֶה עִמָּהֶם בִּזְכוּת שֶׁעוֹשִׂין:

ב. הַחוֹלֵק עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים לְפִי שֶׁמַחֲלֻקְתּוֹ גוֹרֶמֶת לוֹ לִפְרוֹשׁ מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ דַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה:

ג. הַמַּלְעִיג עַל הַמִּצְוֹת שֶׁכֵּיוַן שֶׁנִּתְבַּזוּ בְעֵינָיו אֵינוֹ רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶן וְלֹא עוֹשָׂן וְאִם לֹא יַעֲשֵׂם בַּמֶּה יִזְכֶּה:

ד. הַמְּבַזֶּה רַבּוֹתָיו שֶׁדָבָר זֶה גוֹרֵם לְדוֹחֲפוֹ וּלְטוֹרְדוֹ כְּגֵחֲזִי וּבִזְמַן שֶׁנִּטְרָד לֹא יִמְצָא מְלַמֵּד וּמוֹרֶה לוֹ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת:

ה. הַשּׂוֹנֵא אֶת הַתּוֹכָחוֹת שֶׁהֲרֵי לֹא הִנִּיחַ לוֹ דֶרֶךְ תְּשׁוּבָה שֶׁהַתּוֹכָחָה גוֹרֶמֶת שֶׁבִּזְמַן שֶׁמּוֹדִיעִין לוֹ לְאָדָם חֲטָאָיו וּמַכְלִימִין אוֹתוֹ חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה:

מוסר

ספר סדר היום דף ל"ז ע"ב

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמַסֶּכֶת נִדָּה אָמַר עוּלָא יָשַׁב לוֹ קוֹץ בִּכְרֵסוֹ וְהוּא הַמָּקוֹם לְמַטָּה אֵצֶל הָעֶרְוָה וְצָרִיךְ לְמַשְׁמֵשׁ שָׁם כְּדֵי לְהוֹצִיאוֹ תִּבָקַע כְּרֵיסוֹ וְלֹא יֵעָשֶׂה רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם. אוֹי לְאָזְנַיִם שֶׁכָּכָה שׁוֹמְעוֹת וְלָעֵינַיִם שֶׁכֵּן רוֹאוֹת עַד הֵיכָן מַגִּיעַ קְדוּשַּׁת יִשְׂרָאֵל לְבֵין אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְהָרוֹאֶה וְהַשּׁוֹמֵעַ זֶה אֵיךְ לֹא יִהְיֶה נָזוּף כָּל יָמָיו לִפְנֵי הַמָּקוֹם כִּי כַּמָּה וְכַמָּה פְעָמִים עָבַר עַל זֶה וּמִי הוּא אֲשֶׁר נִקָּה מִזֶּה יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִזֶּה. וְיוּכַל כָּל אָדָם לְהִקָּרֵא רָשָׁע מְרוּשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם בְּפֶה מָלֵא כֵּיוַן שֶׁעָבַר עַל זֶה כַּמָּה פְעָמִים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוֹשִׁיט יָדוֹ לְמַטָּה לְחַכֵּךְ עַצְמוֹ וּמִן הַחִכּוּךְ בָא לִידֵי חִמּוּם וּמִן הַחִמּוּם גָּרַם הַחֵטְא לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוֹשִׁיט יָדוֹ לִרְצוֹנוֹ בְּלִי סִבָּה גוֹרֶמֶת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הִקְשָׁה עַצְמוֹ לָדַעַת שֶׁהוּא חַיָּיב נִדוּי וּלְדַעַת אַחֶרֶת הוּא בְּנִדּוּי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוֹצִיא בְּיָדוֹ זֶרַע בְּכַוָּנָה לְמַלּאֹת תַּאֲוָתוֹ שֶׁהוּא שָׂנְאוּי וּמְרוּחָק לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא וְאֵינוֹ זוֹכֶה לִרְאוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה ה' יַצִילֵנוּ:

תורה שמות ו׳: י״ב-ט״ז