חק לישראל - פרשת וילך יום רביעי

ברטנורהמַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן. וְלֹא כֶפֶל. וְאִם הוֹדָה לוֹ מֵעַצְמוֹ עַד שֶׁלֹּא בָאוּ עֵדִים, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ וְאָשָׁם, כְּדִין שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן דְּאֵינָהּ בָּאָה עַד שֶׁמּוֹדֶה וְשָׁב מֵרִשְׁעָתוֹ וּבָא לְהִתְכַּפֵּר:
אָמַר לוֹ נִגְנָב מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְכוּ'. דְּשׁוֹמֵר חִנָּם הַפּוֹטֵר עַצְמוֹ בְּטַעֲנַת גַּנָּב וְנִשְׁבַּע וּבָאוּ עֵדִים, מְשַׁלֵּם כֶּפֶל, דִּכְתִיב (שמות כב) אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב, אִם לֹא יִמָּצֵא כְּמוֹ שֶׁאָמַר אֶלָּא שֶׁהוּא עַצְמוֹ גְנָבוֹ, יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם. אֲבָל אִם בָּא לִפְטֹר עַצְמוֹ בְּטַעֲנַת אָבַד, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם כֶּפֶל:
הוֹדָה מֵעַצְמוֹ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ וְאָשָׁם. אֲבָל כֶּפֶל לֹא, דְּמוֹדֶה בִקְנָס פָּטוּר:

ברטנורהאָמַר לְאֶחָד מִן הַשּׁוּק וְכוּ'. הָכָא לֹא גָרְסִינַן מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, דְּהָא בְלֹא שְׁבוּעָה מִחַיַּב כֶּפֶל. שֶׁזֶּה גַנָּב מַמָּשׁ הוּא, וּבְגַנָּב כְּתִיב יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם, וְאֵין צָרִיךְ שְׁבוּעָה:
עֵדִים שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין. רְבוּתָא אַשְׁמְעִינַן, דְּאַף עַל גַּב דְּמֵחֲמַת בִּעֲתוּתָא דְעֵדִים מוֹדֶה, אֲפִלּוּ הָכִי מַהֲנְיָא הוֹדָאָה וְנִפְטַר מִן הַכֶּפֶל. וְכֵיוָן דְּאֵין כֶּפֶל, פָּטוּר אַף מִן הַטְּבִיחָה שֶׁכָּפַר בָּהּ וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב וְטָבַח וּמָכַר, דְּכָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא כֶפֶל לֵיכָּא חִיּוּב טְבִיחָה, דְּתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא תַשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעָה, וְכֵיוָן דְּכֶפֶל לֵיכָּא, בְּצִיר לֵיהּ חַד:

ו. הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה סָח, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. אָמַר לַנּוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ מֵת, וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה. נִשְׁבָּר, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה. נִשְׁבָּה, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר. נִגְנָב, וְהוּא שֶׁאָבַד. אָבַד, וְהוּא שֶׁנִּגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. מֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה, וְהוּא שֶׁנִּגְנַב אוֹ אָבַד. מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. אָבַד, אוֹ נִגְנָב, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה. מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְשַׁנֶּה מֵחוֹבָה לְחוֹבָה וּמִפְּטוֹר לִפְטוֹר וּמִפְּטוֹר לְחוֹבָה, פָּטוּר. מֵחוֹבָה לִפְטוֹר, חַיָּב. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַנִּשְׁבָּע לְהָקֵל עַל עַצְמוֹ, חַיָּב. לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ, פָּטוּר:

גמרא שבועות מ״ו א: י״ד-מ״ו ב: ה׳

נִגְזָל כֵּיצַד הָיוּ מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ וְכוּלִי וְדִילְמָא לֹא מִשְׁכְּנוֹ מִי לֹא אָמַר רַב נַחְמָן הַאי מָאן דְּנָקִיט נַרְגָּא בְּידֵיהּ וְאָמַר אֵיזִיל וְאִיקְטְלֵהּ לְדִקְלָא דִּפְלַנְיָא וְאִישְׁתַּכַּח דְּקָטִיל וְשָׁדֵי לֹא אַמְרִינָן דְּהוּא קַטְלֵהּ אַלְמָא עָבִיד אִינִישׁ דְּגָזִים וְלֹא עָבִיד הָכָא נָמֵי דְּגָזִים וְלֹא עָבִיד אֵימָא וּמִשְׁכְּנוֹ וְלֵיחְזֵי מַאי מִשְׁכְּנוֹ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּטָעֲנוֹ כֵּלִים הַנִּטָּלִין תַּחַת כְּנָפָיו. אָמַר רַב יְהוּדָה: רָאָהוּ שֶׁהִטְמִין כֵּלִים תַּחַת כְּנָפָיו וְיָצָא וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְלֹא אֲמָרָן אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִמְכּוֹר כֵּלָיו, אֲבָל בַּעַל הַבַּיִת הֶעָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו נֶאֱמָן וְשֶׁאֵין עָשׂוּי לִמְכּוֹר אֶת כֵּלָיו נָמֵי לֹא אֲמָרָן אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהַטְמִין אֲבָל דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהַטְמִין נֶאֱמָן וְשֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהַטְמִין נָמֵי לָא אֲמְרָן אֶלָּא אִינִישׁ דְּלָא צָנִיעַ, אֲבָל אִינִישׁ דְּצָנִיעַ הַיְינוּ אוֹרְחֵהּ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא זֶה אוֹמֵר שְׁאוּלִין וְזֶה אוֹמֵר לְקוּחִין אֲבָל בִּגְנוּבִין לָאו כָּל כְּמִינֵהּ לְאַחֲזוּקִי אִינִישׁ בְּגַנְּבֵי לֹא מַחְזִיקִינָן וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר נֶאֱמָן דְּשָׁלַח רַב הוּנָא בַּר אָבִין דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי אֵינוֹ נֶאֱמָן כִּי הָא דְּרָבָא אַפִּיק זוּגָא דְּסַרְבְּלָא וְסַפְרָא דְּאַגַדְתָּא מִיַּתְמֵי בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. אָמַר רָבָא: אֲפִלּוּ שׁוֹמֵר נִשְׁבַּע אֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר נִשְׁבַּעַת. בָּעֵי רַב פַּפָּא שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ מַאי תִּיקוּ. אָמַר לֵהּ רַב יֵימָר לְרַב אָשֵׁי טָעֲנוֹ בְּכַסָּא דְּכַסְפָּא מַאי חֲזֵינָא אִי אִינִישׁ דְּאָמִיד הוּא אוֹ אִינִישׁ דִּמְהֵימָן הוּא דִּמְפַקְּדֵי אִינְשֵׁי גַּבֵּיהּ מִשְׁתַּבַּע וְשָׁקִיל וְאִי לָא לָא:

רש״ידקטיל ושדי - שקצוץ הדקל ומושלך לארץ:
דגזים - אומר לעשות דבר גוזמא ושגעון ואינו עושה:
וליחזי מאי משכנו - אותם שיעידו שמשכנו יעידו מה משכנו ומה שבועה יש:
בטוענו כלים [הניטלין] תחת כנפיו - בעה"ב טוען שנטל כלים קטנים שאדם יכול להסתיר תחת כנפי בגדיו ולא הכירו בהם עדים:
אמר רב יהודה גרסינן ול"ג דאמר:
ואמר לקוחין הן בידי - ובעל הבית אומר השאלתים לו כדמפרש לקמן:
אינו נאמן - אפילו בשבועה:
אלא דברים שאין דרכן להטמין - שאין אדם בוש ליטלן בידו בשוק בפרהסיא הלכך אינו נאמן חדא דאין זה עשוי למכור את כליו ועוד מדאטמנינהו איכא למימר בוש הוא להודיעו שהוא צריך לשאול כלים משכיניו דאי לקוחין הוו לא הוה מטמינן:
נאמן - ואע"פ שאין עשוי למכור כלים זימנין דמיצטרכי ליה זוזי ומזבין:
היינו אורחיה - להטמין אפילו ששאר בני אדם מוציאין בפרהסיא:
ולא אמרן - באדם בינוני דאינו נאמן אלא שזה אמר לקוחין וזה אמר שאולין אבל אם אמר לו גנבת אותם לאו כל כמיניה וישבע זה שלקוחין הן:
ה"ג ולא אמרן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר - בהנהו הוא דאמרי' דכי אמר לקוחין אינו נאמן אבל דברים שאין עשוין להשאיל שהבעלים חסים עליהם לפי שמתקלקלין נאמן לשבע שלקחם ואין נראין דברי האומר השאלתים לו:
דשלח רב הונא בר אבין כו' - אלמא בעשוין להשאיל ולהשכיר הוא דאינו נאמן:
זוגא דסרבלא - מספריים של סורקי בגדים:
מיתמי - שהביא התובע עדים שהן שלו ואמר שהשאילם לאבי היתומים ומדאפקינהו רבא מיתמי ש"מ דסבירא ליה אי הוה אבוהון קמן ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן בשבועה דאי מהימן אנן הוינן טענינן בשביל יתמי אביהם לקחם ממך ודוקא ספרי דאגדתא שאין אדם עשוי ללמוד בהם תדיר אבל שאר ספרים אינן עשוין להשאיל ולהשכיר לפי שמתקלקלין כמו ששנינו במוצא ספרים לא ילמד בהן לכתחלה ולא יקרא אחר עמו ויכול לומר לקוחין הן בידי ואין צריך לכתוב עליהן שטר מכירה אלא לרווחא דמילתא שלא יצטרך לשבע וכן קבלתי מרב יצחק הלוי:
אפילו שומר נשבע - אמתני' קאי בראוהו שנים שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות אפי' שומר הבית נאמן לשבע וישלם זה:
שכירו ולקיטו - של בעל הבית ולא מסר לו שמירת הבית:
מהו - להיות נאמן אשבועה זו:
אמיד - עשיר:

פירוש לגמרא · ביאור שטיינזלץב שנינו במשנה: נגזל כיצד? היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות, בעל הבית אומר: "כלי נטלת", והוא אומר: "לא נטלתי" — בעל הבית נשבע ונוטל. ותוהים: ודלמא [ושמא] לא משכנו, שעצם הכניסה על מנת למשכנו אינה ראיה שגזלו! מי [האם] לא אמר רב נחמן: האי מאן דנקיט נרגא בידיה [מי שמחזיק גרזן בידו], ואמר: "איזיל ואקטליה לדקלא דפלניא" [ואומר "אלך ואכרות את הדקל של פלוני"], ואשתכח דקטיל ושדי [ונמצא הדקל כרות ומוטל] — לא אמרינן דהוא קטליה [אין אנו אומרים שהוא כרתו], אלא מחפשים ראיה לדבר,
אלמא עביד איניש דגזים ולא עביד [מכאן שעשוי אדם שמגזים ומאיים ואינו עושה מעשה], הכא נמי דגזים ולא עביד [כאן גם כן יש לומר שהגזים ואמר שהולך למשכנו ולא עשה]! ומתרצים, אימא [אמור] במשנתנו: לא שנכנס לביתו כדי למשכנו, אלא: ומשכנו, שראו עדים שלקח משם חפצים. ושואלים: אם כן, שהיו עדים, וליחזי מאי [ושנראה מה] משכנו! ומה צורך בשבועה? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בטוענו בעל הבית בכלים קטנים הניטלין תחת כנפיו (תחת כנפי הבגד), שטוען שהוא לקח אותם, והעדים לא ראו מה לקח.
ג אמר רב יהודה בנושא דומה: ראוהו לאדם זר שנכנס לבית שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא,
ואמר: "לקוחין הן בידי" כלומר, קניתי אותם — אינו נאמן. ולא אמרן [אמרנו] שאינו נאמן, אלא שיצא מאצל בעל הבית שאינו עשוי בדרך כלל למכור כליו, אבל אם היה זה בעל הבית העשוי למכור את כליו — נאמן המוציא. ובבעל הבית שאין עשוי למכור את כליו נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שאין המוציא נאמן, אלא כשהוציא תחת כנפיו דברים שאין דרכן להטמין אלא נושאים אותם בגלוי, שכיון שהוא הוציאם בסתר — משמע שנוטלם שלא כדין, אבל דברים שדרכן להטמין — נאמן הוא לומר שקנה אותם.
ושאין דרכן להטמין נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שאינו נאמן, אלא איניש דלא צניע [אדם שאינו צנוע] שדרכו לשאת כלים שונים ברבים, אבל איניש דצניע — היינו אורחיה [אדם צנוע — זו דרכו] שהוא מטמין. וכן לא אמרן [אמרנו] שאין הלוקח נאמן, אלא כשזה בעל הבית אומר "שאולין הכלים בידו, ואני תובע ממנו להחזירם", וזה הלוקח אומר: "לקוחין (קנויים) הם בידי", אבל להאשים אותו שהם גנובין — לאו כל כמיניה [אין זה בכוחו], כי לאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן [להחזיק אדם בגניבה אין מחזיקים אנו], ואין סומכים על דברי בעל הבית.
ולא אמרן [אמרנו] שאין הלוקח נאמן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר, שיש מקום לטענת בעל הבית שאדם זה שאל כלים אלו ואינו מחזירם, אבל דברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר — נאמן, ששלח רב הונא בר אבין: דברים העשוין להשאיל ולהשכיר, שבעל הבית תובעם, ואמר המחזיק בהם: "לקוחין הן בידי" — אינו נאמן. כי הא [כמו מעשה זה] שרבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי [הוציא מספריים של מעילים וספר אגדה מיתומים], שהתובע הוכיח שהיו הדברים הללו שייכים לו, ושאבי היתומים לקח אותם ממנו, והיו אלה בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר.
על מה ששנינו במשנה כי הנגזל נשבע ונוטל, אמר רבא: לא רק בעל הגזילה עצמו נאמן בכך, אלא אפילו שומר שמסרו לו את שמירת הבית נשבע, אפילו אשתו של שומר נשבעת. בעי [שאל] רב פפא: שכירו ולקיטו, העובדים עבורו ואינם ממונים לשמור, מאי [מהו]? האם יכולים הם להישבע? לדבר זה לא נמצאה תשובה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.
אמר ליה [לו] רב יימר לרב אשי: אם טענו בעל הבית את הנכנס למשכנו בכסא דכספא [בכוס כסף] שלקח ממנו, והרי היו הכלים שלקח טמונים ואין להוכיח מה לקח, מאי [מה] הדין? האם יצטרך המוציא מן הבית לשלם אפילו עבור דבר יקר כל כך? אמר לו: חזינא [רואים אנו], אי איניש דאמיד [אם אדם עשיר] הוא בעל הבית, או איניש דמהימן [אדם נאמן] הוא, דמפקדי אינשי גביה [שמפקידים אנשים אצלו] אף שהוא עצמו אינו עשיר — משתבע ושקיל [נשבע ונוטל], ואי [ואם] לא אין בו דברים אלה — לא נותנים לו את הזכות להישבע וליטול.

זוהר ספר הזהר, אמור מ׳

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וַוי לוֹן לְעַמָּא דְּעֵשָׂו בְּשַׁעְתָּא דְּהַאי שָׂעִיר מְשַׁדְּרֵי לְהַהוּא דְּלָטוֹרָא מְמַנָּא דַּעֲלַיְהוּ דִּבְגִנֵּיהּ אָתֵי לְשַׁבְּחָא לוֹן לְיִשְׂרָאֵל וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַהֲדַר כָּל אִנּוּן חוֹבִין לְרֵישָׁא דְּעַמֵּיהּ בְּגִין דִּכְתִיב (תהלים ק''א) דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אִלְמָלֵא הֲווּ יַדְּעֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם מֵהַאי שָׂעִיר לָא שַׁבְקִין לוֹן לְיִשְׂרָאֵל יוֹמָא חַד בְּעָלְמָא. תָּא חֲזֵי כָּל הַהוּא יוֹמָא מִשְׁתַּדַּל אִיהוּ בְּהַהוּא שָׂעִיר וּבְגִין כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְכַפֵּר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וְדָכֵי לוֹן מִכֹּלָּא וְלָא אִשְׁתַּכַּח קָטֵגוֹרְיָא קַמֵּיהּ לְבָתַר הוּא אָתֵי וּמְשַׁבַּח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וּכְדֵין שָׁאִיל לֵיהּ כְּמָה דְּאָמַר (איוב א') וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא אָתִיב בְּתֻשְׁבַּחְתַּיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל וְקָטֵגוֹרָא אִתְעֲבִיד סָנֵגוֹרְיָא וְאָזִיל לֵיהּ כְּדֵין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְשַׁבְעִין שָׂרִין דְּסָחֲרִין כֻּרְסַיָּא חֲמִיתּוּן הַאי דְּלָטוֹרָא הֵיאָךְ קָאִים עַל בָּנַי תָּדִיר (אִסְתְּכָמוּ) הָא שְׂעִירָא חָדָא דְּאִשְׁתַּכַּח (ס''א אִשְׁתְּדָר) גַּבֵּיהּ בְּפִתְקָא דְּכָל חוֹבַיְהוּ וְכָל טָעוּתַיְהוּ וְכָל מַה דְּחָטוּ וְחָבוּ קַמָּאי וְהוּא קָבִיל לוֹן כְּדֵין אִסְתְּכָמוּ כֻּלְּהוּ דִּיהַדְּרוּן אִנּוּן חוֹבִין עַל עַמֵּיהּ. רַבִּי אַבָּא אָמַר כָּל אִנּוּן חוֹבִין וְחַטָּאִין מִתְדַבְּקִין בֵּיהּ כְּמָה דִּכְתִיב (מיכה ז') וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם וּלְבָתַר כֻּלְּהוּ מִתְהַדְּרָן בְּרֵישֵׁיהוֹן דְּעַמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ויקרא ט''ז) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה:

תרגום הזוהראָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אוֹי לוֹ לְעַמּוֹ שֶׁל עֵשָׂו, בְּשָׁעָה שֶׁשּׁוֹלְחִים שָׂעִיר הַזֶּה אֶל הַמַּלְשִׁין הַמְּמֻנֶּה עֲלֵיהֶם. שֶׁבִּשְׁבִילוֹ בָּא לְשַׁבֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִיר כָּל אֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת עַל רֹאשׁ עַמּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אִם הָיוּ יוֹדְעִים הָעַכּוּ''ם מִשָּׂעִיר הַזֶּה לֹא הָיוּ מַנִּיחִים לְיִשְׂרָאֵל יוֹם אֶחָד בָּעוֹלָם. בֹּא וּרְאֵה כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם, הוּא מִתְעַסֵּק עִם שָׂעִיר הַהוּא, וְאָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר לְיִשְׂרָאֵל, וּמְטַהֵר אוֹתָם מִכֹּל, וְלֹא נִמְצָא קָטֵגוֹר לְפָנָיו. אַחַר כָּךְ הוּא בָּא וּמְשַׁבֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל. וְאָז שָׁאַל אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדִכְתִיב, וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא, וְהוּא מֵשִׁיב בְּשִׁבְחָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְקָטֵגוֹר נַעֲשֶׂה סָנֵגוֹר, וְהוֹלֵךְ לוֹ. אָז אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשִׁבְעִים שָׂרִים הַמְּסַבְּבִים אֶת הַכִּסֵּא שֶׁלּוֹ, שֶׁהֵם סוֹד בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה, הֲרְאִיתֶם אֶת הַמַּלְשִׁין הַזֶּה, אֵיךְ עוֹמֵד תָּמִיד לְהַלְּשִׁין עַל בָּנַי, הֲרֵי שָׂעִיר אֶחָד הַנִּמְצָא אֶצְלוֹ, בִּכְתָב, שֶׁכָּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם וְכָל תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם וְכָל מַה שֶּׁחָטְאוּ וּפָשְׁעוּ לְפָנַי, וְהוּא קִבֵּל אוֹתָם עָלָיו. אָז הִסְכִּימוּ כֻּלָּם שֶׁיַּחְזְרוּ אֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת עַל עַמּוֹ. רַבִּי אַבָּא אָמַר: כָּל אֵלּוּ עֲוֹנוֹת וְחַטָּאִים מִתְדַבְּקִים בּוֹ תְּחִלָּה, כְּדִכְתִיב וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם, וְאַחַר כָּךְ כֻּלָּם חוֹזְרִים עַל רָאשֵׁיהֶם שֶׁל עַמּוֹ, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה:

הלכה פסוקה משנה תורה, הלכות ברכות ו׳: י׳-י״א

א. יֵשׁ לְנוֹטֵל לִתֵּן עַל יָדָיו מְעַט מְעַט עַד שֶׁיִּתֵּן כְּשִׁעוּר. וְאִם נָתַן הָרְבִיעִית כֻּלָּהּ בִּשְׁטִיפָה אַחַת כָּשֵׁר. נוֹטְלִין אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה זֶה בְּצַד זֶה אוֹ יַד זֶה עַל גַּבֵּי זֶה בִּשְׁטִיפָה אַחַת וּבִלְבַד שֶׁיְּרַפּוּ יְדֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיָּבֹא בֵּינֵיהֶן הַמַּיִם וְיִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַשְּׁטִיפָה כְּדֵי רְבִיעִית לְכָל אֶחָד וְאֶחָד:

ב. אֵין נוֹטְלִין מַיִם לְיָדַיִם לֹא בְּדַפְנוֹת הַכֵּלִים וְלֹא בְּשׁוּלֵי הַמֶּחָץ וְלֹא בַּחֲרָסִים וְלֹא בִּמְגוּפַת הֶחָבִית וְאִם תִּקֵּן הַמְּגוּפָה לִנְטִילָה נוֹטְלִין מִמֶּנָּה לְיָדַיִם. וְכֵן הַחֵמֵת שֶׁתִּיקְנָה נוֹטְלִין מִמֶּנָה לְיָדַיִם. אֲבָל שַׂק וְקוּפָה שֶׁתִּקְּנָם אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם לְיָדַיִם. וְלֹא יִתֵּן לַחֲבֵרוֹ בְּחָפְנָיו שֶׁאֵין חָפְנָיו כְּלִי. וְכֵלִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ שְׁבִירָה הַמְטַהֶרֶת אוֹתָן מִידֵי טֻמְאָה אֵין נוֹתְנִין בָּהֶן לְיָדַיִם מִפְּנֵי שֶׁהֵן שִׁבְרֵי כֵּלִים:

מוסר שערי תשובה ג׳: קפ״ז-קפ״ח

כַּת חֲנֵפִים הֶחָנֵף אֲשֶׁר הִכִּיר אוֹ רָאָה אוֹ יָדַע כִּי יֵשׁ עָוֶל בְּכַף חֲבֵרוֹ וְכִי הֶחֱזִיק בְּתַרְמִית אוֹ כִּי יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ בְּלָשׁוֹן הָרָע אוֹ בְּהוֹנָאַת דְּבָרִים וְיַחֲלִיק לוֹ לָשׁוֹן הָרָע לֹא פָּעַלְתָּ אָוֶן הַמְּעַט מִמֶּנּוּ עָוֹן הַנִּמְנָע מִן הַתּוֹכָחָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט) הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. וְיוֹסִיף לַחֲטֹא עַל אָמְרוֹ לֹא חָטָאתִי כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה נו) חִזְקוּ יְדֵי מְרֵעִים. וְהִנֵּה זֶה בְּיַד הֶחָנֵף הָאֱוִיל עָוֹן פְּלִילִי כִּי לֹא יְקַנֵּא לָאֱמֶת, אֲבָל יַעֲזֹר אַחַר הַשֶּׁקֶר וְיֹאמַר לָרַע טוֹב וְיָשֵׂם חֹשֶׁךְ לְאוֹר. גַּם נָתַן מִכְשׁוֹל לִפְנֵי הַחוֹטֵא מִשְּׁנֵי פָּנִים. הָאֶחָד כִּי אֵינֶנּוּ נִחָם עַל רָעָתוֹ וְהַשֵּׁנִי כִּי יִשְׁגֶּה בְּאִוַּלְתּוֹ בְּיוֹם מָחָר, כִּי הִלֵּל רָשָׁע הַחוֹנֵף אוֹתוֹ עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ מִלְּבַד כִּי יִשָּׂא עֹנֶשׁ עַל הַנֵּזֶק אֲשֶׁר הִזִּיק לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ הַחוֹטֵא עַל צַדְקוֹ מִי אֲשֶׁר חָטָא לוֹ מִלְּבַד כִּי יֵעָנֵשׁ עַל דְּבַר שֶׁקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ה) תְּאַבֵּד דּוֹבְרֵי כָזָב. וְנֶאֱמַר (משלי ו) מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם. כָּל שֶׁכֵּן אִם הָעָוֶל אֲשֶׁר בְּכַף חֲבֵרוֹ גָּלוּי לָרַבִּים כִּי בֶּאֱמֹר אֵלָיו הֶחָנֵף לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם זַךְ אַתָּה בְּלִי פֶּשַׁע חִלֵּל וּבִזָּה דָּת וָדִין וְחַיָּב הָאָדָם לִמְסֹר עַצְמוֹ לְסַכָּנָה וְאַל יַשִּׂיא את. נַפְשׁוֹ עֲוֹן אַשְׁמָה כָּזֹאת. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל עִנְיַן אַגְרִיפָס שֶׁהָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְפָסוּק זֶה (דברים יז) לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. וְאָמְרוּ לוֹ: אָחִינוּ אַתָּה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה, שֶׁחָנְפוּ לוֹ לְאַגְרִיפָס אַף כִּי הוּשַׁב עַל הַמִּשְׁפָּט אֵין לוֹ לְפַחֵד מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם א) לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ וְהַחֵלֶק הַזֶּה שֶׁהִזְכַּרְנוּ הוּא חֵלֶק אָדָם רָשָׁע הַנִּמְנָה עִם שְׁתֵּי כִּתּוֹת הָרָעוֹת מִן הִתְחַבְּרוּת אֵלָיו הַשֶּׁקֶר וְהַחֲנוּפָה וְיֵשׁ בְּחֶלְקוֹ כַּת חֲנֵפִים אֲשֶׁר בָּם הֶחָנֵף נִסְפָּה וְאָבַד בְּעַד הַחֲנוּפָה לְבַד:

פרשת וילך יום רביעי

תורה דברים ל״א: ט״ז-כ״א

נביאים ישעיהו נ״ה: י״א-נ״ו: ג׳

כתובים תהילים צ״ו: ט׳-צ״ז: א׳

משנה משנה שבועות ח׳

גמרא שבועות מ״ו א: י״ד-מ״ו ב: ה׳

זוהר ספר הזהר, אמור מ׳

הלכה פסוקה משנה תורה, הלכות ברכות ו׳: י׳-י״א

מוסר שערי תשובה ג׳: קפ״ז-קפ״ח